על לבד שהוא הכל חוץ מלבד

במסעות, כמו בחיים, ישנו הלבד שהוא רק אתה עם עצמך. את הלבד הזה חוויתי בגואה, אשר בשנים רגילות הומה במטיילים בכל העולם, החופים עמוסים ברוחצים, הברים והמסעדות הומות אדם וקיימת סצנת מסיבות אשר קנתה שם עולמי. הגואה שאני הגעתי אליה היה כמעט ריקה לחלוטין ממטיילים מן המערב. על החופים הרחבים ראיתי לא אחת יותר פרות מאשר רוחצים. רק בשעות הערב, לקראת השקיעה, התמלאו החופים (באופן יחסי בהחלט) במבקרים, בעיקר של משפחות וזוגות מהודו שהגיעו לנפוש בגואה. בגואה חוויתי את הלבד עם עצמי לטוב ולרע. הלבד הטוב שהייתי זקוק לו כלל שוטטות על קו החוף, התעמקות בקריאה, האזנה למוזיקה ובעיקר המון מחשבות על החיים. יש קו די דק שמפריד בין לבד שכזה, שהוא בריא לנפש לבין בדידות שמובילה למחשבות ותחושות מהסוג הלא נכון. כשהרגשתי שהגעתי למיצוי הלבד החלטתי שזה הזמן להיפרד מגואה ולחזור אל החיים הססגוניים של ראג'סטאן.

בראג'אסטאן בחרתי להגיע אל בונדי הקטנה והמקסימה שבה גיליתי את הלבד שהוא הכל חוץ מלבד! אמנם הייתי עם עצמי ואנוכי בלבד אך אין מילים שיוכלו לתאר את החוויה החברתית המדהימה שחוויתי בבונדי. נדמה היה שמראהו של תייר לאחר תקופה ארוכה הפיח רוח תקווה בתושבים שהנה אוטוטו יחזרו המבקרים מן המערב לפקוד את סמטאות העיר. מהר מאוד הפכתי לסוג של אטרקציה – אנשים קסומים וחייכנים לא הפסיקו לברך אותי לשלום, להזמין אותי לכוס צ'אי, לבקר אצלם בבית וכמובן לבקש ממני תמונה או סלפי למזכרת….

בעודי פוסע בין חנויות התבלינים בשוק הססגוני והאותנטי להפליא קרא לי בהתלהבות אחד המוכרים אשר ישב ליד ערמות פלפלים אדומים מיובשים וביקש תמונה למזכרת, בחנות קטנה ליד המוכר ביקש לדגמן עם סיגריה ביד כמו הייתה זו תמונה לכרזה של סרט בוליוודי, זה רק המשיך והתגבר עם תמונות קבוצתיות של חברים בכל פינה, בקשות לסלפי משותף והכי כיף: הזמנות לשבת לכוס צ'אי ושיחה…השוק הוא גם הזדמנות לצפות בבעלי המלאכה המסורתית – התופר החייכני, משחיז הסכינים המיוזע, האורג בנול המרוכז בעבודתו ועוד בעלות ובעלי מלאכות אשר בעולם המערב נדמה כי עברו מן העולם.