בעקבות הבלוגרים הקדומים – חלק א'

בלימודיי באוניברסיטה השתתפתי בסמינריון 'מן הספר אל האינטרנט בחברה היהודית' – הנושא שקיבלתי היה 'דגלי מדפיסים' (הגלגול הראשון של הסימן המסחרי – כעין חותמת אשר במקרה של הדפוס נועדה לציין את בית הדפוס בו הודפסה היצירה). בשהותי בספריית האוניברסיטה בחיפוש אחר חומרים הבחנתי כי ישנו ז'אנר מאוד בולט במאות הראשונות של הדפוס – ספרות המסעות. מכיוון שהתחברתי מאוד לנושא  ביקשתי להמיר את הנושא המקורי ולחקור את הספרות הפופולרית בשפה העברית עד המאה ה-18.

הממצאים היו פשוט מדהימים –  מראשית המצאת הדפוס ועד לסוף המאה ה-18 הודפסו בשפה העברית 754 כותרים שאינם ספרות קודש – חלק גדול מהם היו למעשה לוחות שנה…נושא אחד בלט מעל כולם: גיאוגרפיה עם 186 כותרים. עד כמה היו כותרי הגיאוגרפיה והמסעות פופולאריים? שימו לב לנתון המדהים הבא: מראשית הדפוס העברי ועד לשנת 1800 פחות מ-100 כותרים זכו למהדורה שנייה ורק 10 כותרים זכו להיות מודפסים בלפחות 10 מהדורות.  כל 4 הכותרים עם מספר המהדורות הרב ביותר היו ספרים גיאוגרפיים – מתוכם לא פחות מ-3 סיפורי מסעות.

סיפורו של אלדד הדני הודפס ב-22 מהדורות,  מסעות רבי בנימין הודפס ב-15 מהדורות ומסעות הרב רבי פתחיה הודפס ב-13 מהדורות. המסקנה ברורה – בספרות חולין בשפה העברית במאות 15-18 הקוראים אהבו  לקרוא על העולם – על ארצות רחוקות, על קהילות יהודיות, על קברות צדיקים ואתרים קדושים.

לא מעט נוסעים יהודיים בימי הביניים הותירו אחריהם אגרות ויומני מסע מאלפים כדוגמת משולם מוולטרה, עובדיה מברטנורא, אשתורי הפרחי ואליהו מפיסארו.

בחרתי לסקור את שלושת ה'בלוגרים' שסחפו את הקהל –  אלדד הדני: הבלוגר המסעיר, בנימין מטודלה: הבלוגר הדוקומנטרי ור' פתחיה מרגנסבורג: הבלוגר חסר המזל…

הבלוגר המסעיר שרקד בין מציאות לפנטזיה  – סיפורו של אלדד הדני

אלדד הדני היה נוסע שחי במאה התשיעית לספירה, מוצאו לא ידוע – יש הסוברים כי הגיע מאתיופיה, יש הסוברים כי מוצאו מחצי האי ערב ויש אפילו מחקר שמצביע על צפון תימן כמקום מולדתו.  

אלדד הדני ביקר ברחבי מסופוטמיה, במצרים, בצפון אפריקה ומשם המשיך לספרד – שמו התפרסם עוד בחייו וסיפוריו זכו לתהודה כה רבה, שגם כיום, כעבור למעלה מ-1100 שנים, מצליח סיפורו המטורף של אלדד הדני להסעיר את הדמיון…ודמיון זו מילת המפתח בסיפור המסע העברי הכי מצליח ב-300 השנים הראשונות להמצאת הדפוס.

סיפור מסע פנטסטי אשר הדמיון והפנטזיה משחקים בו ככל הנראה חלק משמעותי – עד כדי כך שסביר להניח שהיינו אפילו מפקפקים בקיומו של אלדד הדני,  אלמלא עדות מרתקת שלא רק שהוכיחה את עצם קיומו אלא גם לימדה אותנו שכבר אז לקחו את סיפוריו בערבון מוגבל…מאוד.

ומעשה שהיה כך היה: בסוף המאה התשיעית לספירה, שלחו יהודי קירואן שבצפון אפריקה איגרת לרבי צמח גאון מישיבת סורא  ושאלו אותו כיצד לנהוג בעובר אורח אשר הגיע לקהילתם וסיפר להם דברים משונים…(לצד הלכות שחיטה עם הבדלים מהמסורת המקובלת) לעובר האורח קראו אלדד הדני.  וכך ענה להם הרב:  " סיפרו לנו חכמים…. שראו ר' אלדד הדני זה והיו תמהים מדבריו, שהיו מקצתם נראים כדברי חכמים שלנו ומקצתם היו מופלגין…".

כנראה שעובדות היסטוריות וגיאוגרפיות לא תלמדו מסיפור מסעותיו של אלדד הדני –  אבל להפליג אל מעבר למחוזות הדמיון עם שלל הרפתקאות ונפלאות תוכלו גם תוכלו!

המסע הגדול

אי שם בסוף המאה התשיעית לספירה מתחיל סיפורו של אלדד הדני בהפלגה 'אל מעבר לנהרי כוש'. – הזיהוי המקובל כיום לארץ כוש הוא באזור סודאן אך ככל הנראה שבסיפורו של אלדד הדני הכוונה לאתיופיה, שישנן מסורות רבות שהיא כוש התנכית. במהלך ההפלגה התחוללה סערה והאונייה שקעה אל המצולות – אלדד הדני ושותפו למסע אחזו בלוח עץ ונסחפו אל מקום שנקרא 'רומרנוס' ונפלו בידיהם של שבט קניבלים. החבר נאכל ע"י בני השבט ואילו את אלדד הדני, אשר סיפר כי במהלך ההפלגה היה חולה, הם החלו לפטם על מנת שיבריא, ישמין ויוגש להם כמנה לתפארת…

בעת בה פוטם אלדד הדני הותקף אותו שבט קניבלים ואלדד הדני נפל בשבי – לאחר 4 שנים בשבי מגיעה התפנית בעלילה אשר הפכה את אלדד הדני לדמות אגדתית בקרב חוקרי השבטים האבודים…

לפי עדותו של אלדד הדני, סוחר יהודי משבט ישככר פדה אותו מן השבי ולקח אותו עמו לארצו-  מקום משכנם של שבטי ישראל האבודים – שבט זבולון, שבט ראובן , שבט אפרים, שבט שמעון  וחצאי שבטי מנשה. אלדד הדני תאר את השבטים כעשירים, החיים באידיליה ובתמיכה הדדית… קל להבין מדוע התחברו הקוראים באירופה אל הסיפורים המתארים את אחיהם האבודים החיים בחופשיות ובעושר – זאת על אף כל התהיות מן התיאורים הגיאוגרפיים (הוא למשל ממקם את השבטים האבודים ב-2 יבשות שונות בנשימה אחת…) וסיפורים מעוררי פליאה.

אחד הסיפורים המהפנטים ביותר של אלדד הדני היו על שבט בשם 'משה רבנו' – שבט שכולו הורכב מלוויים אשר חיו  בבתים מפוארים ולהם שדות פוריים והם היו מאריכי ימים עד מאה ומאה ועשרים שנים…הם חיו באידיליה כל כך מוחלטת עד שמבחינתם לנעול את דלתות הבית בלילות היה פשוט בושה – אף אחד לא ייכנס, אף אחד לא יגנוב. חברה שבה כולם שווים, חברה שאין בה עבדים ושפחות וכולם מתחלקים בעבודות השדה.

את שבט משה רבינו אף אדם לא יכול היה לראות למעט ארבעת השבטים…כשהיו רוצים לשלוח חדשות הם היו כותבים אגרות וקושרים אותן לרגלי יונים ומשלחים אותם אל מעבר לנהר הסמבטיון. ." ועוד יש להם אבנים טובות הרבה מאד וכסף וזהב, ויזרעו פשתן ומגדלים תולעת שני ועושים בגדים נאים עד אין קץ. והם כיוצאי מצרים חמשה פעמים כי אין מספר.…".

נהר הסמבטיון הוא נהר מיתולוגי במסורת אשר מסופר עליו כי הפסיק לזרום מכניסת השבת ועד צאתה – אשר לפי עדותו של אלדד הדני הנהר אכן שמר את השבת אך לא מים זרמו בו אלא אבנים וחול…אלדד הדני תיאר בהרחבה את חיי השבטים והרווחה בה הם חיים ושילב בסיפור מסורות יהודיות ששבו מייד את הקורא – תחשבו כמה תקווה הכניסו סיפוריו על שבטים מעם ישראל – שבטים עשירים, עם צבאות בלתי מנוצחים, החיים חיי רווחה שלווים בחירות מוחלטת….כמה תקווה באוכלוסייה שבחלקה הגדול הייתה משועבדת ונרדפת.

המורשת

סיפורו של אלדד הדני אמנם בעייתי מבחינה היסטורית וגיאוגרפית אך הוא הצליח לחדור עמוק אל התקוות הגנוזות ביותר של קוראיו  הוא הצליח לעורר תקווה ואמונה  בלב עם אשר חי בדלות בגלות אבל יותר מכך – הוא גרם להרפתקנים לצאת למסעות מסעירים בעקבות סיפורו, בניסיון לאתר את שבטי ישראל האבודים…נראה לי כי אפשר להכריז בראש שקט על אלדד הדני כעל בלוגר המסעות הראשון בשפה העברית…

–

בחלק הבא נצטרף אל מסעו המדהים של בנימין מטודלה – בין רודוס וקפריסין לפרס ומצרים, בין בגדד ועדן לרומא וברצלונה….מסע שהפך להיות אחד המסמכים החשובים ביותר לליקוט מקורות על החיים במאה ה-12 – ולא רק בשפה העברית….